חג שבועות (יחד עם פסח וסוכות) הוא אחד משלושת הרגלים – שלושת החגים שבהם נהגו בני ישראל לעלות לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים, להקריב קורבנות ולהעלות מנחות. הוא חל בסיום ספירת העומר: ספירה של שבעה שבועות (למעשה 50 ימים) מיום החג הראשון של פסח. בתחילת הספירה היו מביאים לבית המקדש את יבול השעורה מן הקציר הראשון, ובסופה את יבול החיטה הראשון. שבעת השבועות של ספירת העומר הם המקור לשם החג.

כחג חקלאי ביסודו, חג השבועות נקרא "חג הקציר" וגם "חג הביכורים", על שם המנהג שהיה נהוג להביא את היבולים והוולדות הראשונים אל בית המקדש. הפן החקלאי של החג נשמר גם לאחר חורבן בית המקדש: אחד מסמלי החג הוא שבעת המינים – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר – שבהן נתברכה ארץ ישראל.

חג השבועות הוא גם "חג מתן תורה", על-פי המסורת שביום זה ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני. בתקופה שרוב בני העם היהודי היו בגולה ולא יכלו לחגוג את החג כחג חקלאי, גברה בו המסורת הדתית. עם התחדשות ההתיישבות העברית בארץ ישראל, החזירו החקלאים החדשים (בעיקר בקיבוצים ובמושבים) את הפן החקלאי אל מרכז החג, והתפתחה מסורת עשירה וססגונית של טקסי הבאת ביכורים.

חג השבועות מתקשר גם למגילת רות שבתנ"ך, המספרת את סיפורה של רות המואבייה, שהצטרפה לעם ישראל ומשושלתה נולד דוד המלך. המגילה קשורה לחג בשל העובדה שהסיפור מתרחש בתקופת קציר חיטים, כלומר בעונת חג השבועות. כך נוצר גם קשר בין מלכות בית דוד לבין מתן התורה: על-פי המסורת, דוד נולד ומת בחג השבועות. סיפורה של רות מדגיש את הרעיון שכל אחד יכול להצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את התורה, גם אם הוא מעם אחר, אפילו אויב.

מנהגי החג

תיקון ליל שבועות – מנהג הקשור למסורת שבחג השבועות ניתנה התורה: בלילה שלפני החג נהוג ללמוד כל הלילה תורה בבית הכנסת כדי להתכונן לקבלת התורה, כמו שכלה מתכוננת לקבל את חתנה. נוסח הלימוד שונה מקהילה לקהילה, ומורכב בדרך כלל מקטעים מן התורה, מן המדרש ומספר הזוהר.

קריאה במגילת רות – ביום החג נהוג לקרוא במגילת רות. אל המגילה מתלווים פיוטים שונים הקשורים במצוות התורה.

אכילת מאכלי חלב – זוהי מסורת מאוחרת יחסית ומקורה אינו לגמרי ברור. ישראלים רבים שאינם דווקא דתיים אימצו את הנוהג ועורכים סעודות מפוארות על בסיס מוצרי החלב הרבים הקיימים בישראל.

כדאי לדעת

אם התמזל מזלכם ונקלעתם לאחד הקיבוצים, כדאי להגיע לטקס הביכורים שנערך במקום בכל שנה. היישובים החקלאיים, ובראשם הקיבוצים, עורכים בשבועות טקסים מרהיבים שבהם מוצגים יבולי הקיבוץ לסוגיהם. ברוב הקיבוצים הטקסים האלה פתוחים היום לקהל הרחב, בתשלום או בחינם.